במכתב ביקורתי שנכתב ע"י פוסטר, ששיחקה לצד קריסטן בסרט Panic Room ב2002, היא כועסת על הדרך שבה המדיה והפאפרצי "מקובעים" בכוכבת סאגת דמדומים.
"כולנו ראינו את הכותרות הראשיות בדלפקי העיתונים. 'קריסטן סטיוארט נתפסה'. כולנו דפדפנו בעמודים פה ושם בתאווה. 'קריסטן ורוב ביחד?' כולנו ראינו את התמונות. 'אהבתי את השמלה הזאת. אני שונא את השיער. זוג חמוד. נעליים גרועות.' אבל אנחנו לעיתים רחוקות מתחשבים בילדוּת שאנחנו הורסים בחוסר מודע במהלך הדרך."
ג'ודי מציינת שכשהיא התחילה את קריירת המשחק שלה לפני 46 שנים, "יכולת עדיין לרצות לטפח קריירת משחק ופרסום ולהינות מהפרטיות של חייך האישיים," דבר שהיא לא חושבת שכבר קיים היום. "אם הייתי שחקנית צעירה שמתחילה את דרכי בימים אלו, בעידן החדש של התקשורת ותאוות הצייד שלה, האם הייתי שורדת? האם הייתי מדרדרת את עצמי לסקס, סמים ומסיבות? האם אאבד את עצמי? אם הייתי שחקנית מתחילה היום, הייתי פורשת לפני שבכלל התחלתי. בקושי הייתי שורדת את זה נפשית."
"הייתי רק מקווה שמישהו שאוהב אותי, שבאמת אוהב אותי, יניח את ידו סביבי ויוביל אותי אל הביטחון והשקט," היא מוסיפה.
ג'ודי פוסטר נזכרת בפגישה הראשונה שלה עם קריסטן-בת-האחד עשרה, על הסט של Panic Room ואומרת, "למדתי לאהוב את הילדה הזו."
היא אומרת שהפאפרצי משפיעים לרעה על קריסטן. "אישה צעירה ויפהפייה הולכת ברחוב לבדה, ראשה מורכן, כפות ידיה קמוצות לאגרופים. היא הולכת מהר, רדופה ע"י גברים מגודלים עם מצלמות שחורות שמכוונות לפה ולחזה שלה. 'קריסטן, איך את מרגישה?' 'תחייכי קריס!' 'היי, היי, תפסת את זה?' 'תפסתי אותה, תפסתי אותה!' אבל האישה הצעירה לא בוכה. לעזאזל לא. היא לא מרימה מבטה למעלה. היא כבר רגילה. היא ממשיכה להרכין את ראשה, הכובע שלה מכסה את פניה, אגרופיה הקמוצים בכיסים. אל תדברי. אל תסתכלי. אל תבכי."
פוסטר כותבת שבזמן ש"זוועות ציבוריות" חולפות, "אתה משתנה בגלל איומו של חשבון הנפש שהם השאירו מאחוריהם. אתה סומך על אחרים פחות. אתה שוקל את הצעדים שלך. אתה שורד."
בסיום מכתבה לתקשורת, ג'ודי "פונה" לקריסטן ואומרת, "יש לקוות שלא תאבדי את היכולת שלך לזרוק את הידיים באוויר ולנשום את הטבע. זה המרד האולטימטיבי [נגד התקשורת, כדי להראות להם שאת בלתי פגיעה] ולבסוף גם כלי ההישרדות היפה מכולם. אל תתני להם לקחת את זה ממך."
ג'ודי, אין לנו מילים. באמת שהעברת לנו צמרמורות בגוף, הלוואי ובעולם היו עוד נשמות טהורות כמוך!
"אתה שורד," כן, כן, אתה שורד, אבל זה שאתה שורד אומר שאתה חי?!
השבמחקלא, אני לא חושבת כך. אולי נוכל לעשות משהו, לעזור...
זה נוראי, אולי יש שבעה מיליארד אנשים בעולם ואולי זה קצת צפוף, אבל למה לתקוע אנשים מסוימים כל הזמן, אני יכולה להישבע שאם הם היו עושים כתבה על ילדים נזקקים באפריקה, או חולי איידס או סרטן, או אפילו כתבה בעד הקהילה הגאה זה היה עם אותו מספר קוראים ואף יותר, והפרסום היה מגיע למי שבאמת צריך אותו.
אולי עדיין לנו, לקוראים, יש עוד קצת כוח? ואולי אם נשלב את הכוחות הקטנים של כל אחד יהיה לנו כוח עם משמעות? אולי אז נוכל לגרום לשינוי ולאמפתיה?
-יפעת.